Friday, June 24, 2011

Bizarre Bazaar

By Nurit Greenger (Leaning article: No peace, No peace plans, No price for Peace by-Moshe Sharon)

From time to time this, apparently, timeless, bazaar concept, appears from somewhere, forces us to read it again and wonder. Yet, it appears, that no one in Israel, has taken a heed, has obeyed by its rules. This is a timely REMINDER, a reminder to all the people in Israel and Israel's defenders. This also applies to nations that have their military deployed in Moslem countries, as the bazaar negotiations' concept applies to all Moslems. The Middle East bazaar metaphor, in which Israel is negotiating with the Arab, was used by Israeli diplomat and politician Moshe Arens, Moshe Sharon, a Professor of Islamic History and the Israeli-Arab Journalist Khaled Abu Toameh. This bazaar metaphor is decontextualized from reality for it portrays Israel as an independent political actor, which she is not, not yet. As of the Jewish State remained very vulnerable to world's opinion and much Arab, American and EU pressure.

In hindsight, Israel has made one bad deal after another with the Arabs and the Arab-"Palestinians", paying far too much for far too little or for nothing at all in return. Until now, I felt that I must not be as harsh as Arens, Sharon or Toameh are on Israel, for many such deals were made by Israel under tremendous pressure and arm twisting by the Americans and Europeans, friends and foes alike. But no more. As for how many times one can put one's hand on the hot stove, burn one's hand over and over again before, finally, learning it is hot, it burns and I must not do it again?

In his Moshe Sharon's article, 'No peace, No peace plans, No price for Peace A short guide to those obsessed with peace' http://jdlcanada.wordpress.com/2010/12/25/no-peace-no-peace-plans-no-price-for-peace-by-moshe-sharon/, the author quotes two profound Arab proverbs:

Everybody says that his donkey is a horse

There is no tax on words

The Arabs are great believers in their proverbs.

The Arab world, the Middle East is a bazaar and in that Bazaar merchandise is expensive. No matter how many times it was told, explained, the Government of Israel, one after another, failed to understand this concept and abide by the rules of the bazaar; the Israeli media too.

After signing the Oslo Accords, Yasser Arafat, proved that his signature was not worth the ink of his pen, let alone the paper to which it was affixed, and his word was worth even less. The Israeli ignored this. Thereafter, as in every subsequent agreement, for unbeknown reason, even though the writing was right in their face, Israel was taken aback when her concessions had become the basis for fresh Arab demands, for more terror and for more US, European and UN pressure, all at the costs of Israelis' lives.

In Middle Eastern bazaar diplomacy, agreements are kept, not because they are signed but because they are imposed. In the bazaar of the Arab-Israeli conflict, the two sides are discussing totally different merchandise. The Israelis wish to acquire peace, based on the Arab-Muslim acceptance of Israel as a Jewish state. The Arabs' objective is to annihilate the Jewish state, replace it with an Arab state, and get rid of all the Jews.

To achieve their goal, the Arabs took to the battlefield, to diplomatic terrorism, vile rhetoric and virulent incitement against Israel and Jews and to the bazaar diplomacy.

The most important rule in the bazaar is that, if the vendor knows that you show desire to purchase a certain piece from his merchandize, he will raise its price.

In this case, the merchandise in question is “peace” and the Arabs give the impression that they actually have this merchandise and constantly inflate its price, when in truth, they do not have it at all. Yet, the Israelis have not go to understand this.

Along the Middle East bazaar's wisdom, if you are clever enough, you can sell anything at a price. The Arabs sell words, they sign agreements, and they trade with vague promises, but are sure to receive generous down payments from eager buyers, either Israel or those pushing her to "buy" the "peace", whether it is the United States, the European Union states or the Quartet. In the bazaar only a foolish buyer pays for something he has never seen. And Israel has put huge down payments for something she has never seen these past 63 years, which is real peace.

Another rule that exists in the bazaar as well as across the negotiating table: the side that first presents his terms is bound to lose; the other side builds his next move, using the opponent's open cards to his advantage as the starting point.

In all its negotiations with the Arab-"Palestinians", Israel has always rushed to show its cards, to offer its plans, and then was surprised to discover that, after an agreement had been “concluded,” it had become the basis for further demands.

The most amazing part is the reaction in such cases. Israeli politicians, pundits, “experts” and the media will eagerly provide “explanations” for the Arabs’ behavior. One of the most popular explanations, rather excuses, are that the Arabs' pronouncements are “for internal use,” as if “internal use” does not count. Other explanations, rather excuses, invoke “the Arab sensitivity to symbols, “honour,” “matters of emotion” and other, more patronizing sayings of this nature. Does Israel possess no “sensitivities” or does it have no honour?

But what does all this have to do with political encounters?

It is therefore essential for Israel to finally follow the rules of the oriental bazaar, rules she has learned long ago, and this before venturing, again, into the arena of bazaar diplomacy. The most important of all the rules is the old Roman saying: “If you want peace — prepare for war.” Never come to the negotiating table from a position of weakness and appeasement, as Israel has done so many times, way too often. Israel's adversary Arabs should always know that Israel is strong and ready for war even more than it is ready for peace.

In the present situation in the Middle East and, sadly, in the foreseeable future, “peace” is nothing but empty word. Israel should stop speaking about “peace” and delete the word “peace” from its vocabulary, together with such phrases as “the price of peace,” “territory for peace,” "concessions" and totally eliminate her sickening and constant call for the Arabs to come to the "negotiations" table. For a hundred years the Jews in the Land of Israel have been begging the Arabs to sell them peace while ready to pay for it any price. The Jews have received nothing, because the Arabs have no such merchandise; the Arabs have no peace to sell, but the Jews-Israelis have still paid dearly for non-existing merchandise. in all fairness though, it must be said that the Arabs have not made a secret of the fact that what they meant by the word “peace” was nothing more than a limited ceasefire, or Hudna* as they call it in Arabic, for a limited period.

Since this is the situation for the last 63 years, Israel should finally, openly declare that peace does not exist as an option in the Arab-Israeli conflict, and that she has decided to create a new state of affairs in the Middle East, compelling the Arab side to ask for peace; and pay for it. Unlike the Arabs, Israel has this merchandize for sale.

Finally, and from now on, Israel should be the side demanding payment for peace. If the Arabs want peace, Israel should fix its price in real terms. The Arabs will pay if they reach the conclusion that Israel is so strong that they cannot destroy it, that peace is the only solution for THEM. And because of this, Israel’s deterrent power is most essential.

Therefore, if anyone asks Israel for "peace" plans, the answer should be: no plans, no suggestions, no constructive ideas, in fact no negotiations at all. If the Arab side wants to negotiate, really negotiate, let it present its plans and its “ideas.” If and when it does, the first Israeli reaction should always be “unacceptable! Come with better ones.”

Once the Arabs have lost all hope of annihilating the Jewish state and the time has come for serious negotiations, here are ten rules for Israel along which is needs to conduct its bargaining in the Middle Eastern bazaar:

-Never be the first to suggest anything to the other side. Never show any eagerness “to conclude a deal.” NEVER. Let the opponent present their suggestions first.

-Always reject; disagree. Use the phrase: it is “not meeting the minimum demands,” and turn your back and walk away, even a hundred times, even a thousand times. A tough customer gets excellent prices

-Don’t rush to come up with counter-offers. There will always be time for that. The Arabs have already stated, ample times, they have all the time in the world to advance their goal to annihilate Israel; so does Israel. Let the other side, the Arab side make amendments under your pressure, because of Israel's total “disappointment.” Patience is the name of the game: “haste is from Satan!”

-Have, on hand, your own plan ready in full, as detailed as possible, completely defined with the red lines. However, never show this or any other plan to anyone, to any third party. If you showing your plan to anyone, it will reach your opponent quicker than you think. Weigh the other side’s suggestions against this plan.

-Never change your detailed plan to meet the other side “half way.” Remember, there is no “half way.” Remember, the other side also has a detailed master plan. Be ready to quit negotiations when you encounter stubbornness and willfulness on the other side.

-Never leave things unclear. Always avoid “creative phrasing” and “creative ideas” which are exactly what your Arab opponent wants. Remember the Arabs are masters of language. Playing with words is the Arab national sport. As in the market, so also at the negotiating table, always talk dollars and cents.

-Always bear in mind that the other side will try to outsmart you by presenting major issues as unimportant details. Regard every detail as a vitally important issue and discuss it. Never postpone any problem “for a later occasion.” If you do so, you will simply lose; remember that your opponent is always looking for a reason to avoid honoring agreements.

-Emotion belongs neither in the marketplace nor at the negotiating table. Friendly words, as well as outbursts of anger, holding hands, kissing, touching cheeks, and embracing should not be interpreted as representing a policy.

-Beware of popular beliefs about the Arabs and the Middle East – for example, “Arab honor”. Remember, you too have as much honor, but this has nothing to do with the issues under negotiations. Never do or say anything because somebody has told you that it is “the custom.” If the Arab side finds out that you are playing the anthropologist they will take advantage of your behavior.

-Always remember that the goal of all negotiations is to make a profit, genuine profit. You should aim at making the highest profit, in real terms. Remember that every gain is an asset for the future, because there is always going to be “another round.”

The Arabs have been practicing negotiation tactics for more than 2000 years. They are the masters of words, and a mine of endless patience. In contrast, Israelis, and Westerners in general, want quick “results,” quick "gratitude."

In the Middle East, as well as in most Moslem countries, there is no such a thing as quick fixing; there are no quick results and the hasty one always loses, ALWAYS!

Israel, time to graduate the course in Middle East bazaar of diplomatic negotiations.

*Hudna, Arabic term that means a temporary "truce" or "armistice" as well as "calm" or "quiet," coming from a verbal root meaning "calm". It is sometimes translated as "cease fire." In the Lisan al-Arab, Ibn al-Manzur's definitive dictionary of classical Arabic, dating to the 14th century, it is defined as follows: "hadana: he grew quiet. hadina: he quieted (transitive or intransitive). haadana: he made peace with. The noun from each of these is hudna."

***

שוק [בזאר] מוזר

יוני 23, 2011 - סיון 21-כא, 5771

נורית גרינגר

מפעם לפעם המושג בזאר-שוק, שהוא כנראה נצחי, מופיע ממקום כל שהוא, מכריח אותנו לקרוא אותו ושוב לתהות. עם זאת, נראה, כי אף אחד בישראל לא שם לב, לא ציית לחוקים שלו. זוהי תזכורת בזמנה, לכל האנשים בארץ ולכל אילו המגינים על ישראל. תזכורת זו גם חלה על על המדינות שצבאותיהן פרוסים במדינות מוסלמיות, כי המושג של משא ומתן של שוק חל על כל המוסלמים.

במטפורת השוק המזרח תיכוני, שבו ישראל מנהלת מו"מ עם הערבים, השתמשו הדיפלומט והפוליטיקאי הישראלי משה ארנס, משה שרון, פרופסור להיסטוריה איסלאמית והעיתונאי הישראלי-ערבי חאלד אבו טועמה. מטפורת השוק היא מחוסרת הקשר דברים ומציאות כי היא מתארת את ישראל כשחקן פוליטי עצמאי, שהיא לא, עדיין לא. המדינה היהודית נשארה פגיעה מאוד מדעותיו של העולם ומהלחץ הערבי, אמריקאי והאיחוד האירופאי.

במבט לאחור, ישראל עשתה עיסקה גרועה אחת אחר השניה עם הערבים והערבים-"פלסטינים", שילמה יותר מדי עבור מעט מדי, או שום דבר בתמורה. עד עכשיו, הרגשתי שאני לא צריכה להיות נוקשה עם ישראל כמו שארנס, שרון או טועמה, כי עיסקאות רבות כאלה נעשו בידי ישראל תחת לחץ עצום וסיבוב זרוע מכאיב על ידי האמריקאים והאירופים, ידידים ואויבים כאחד. אבל עד כאן. כי כמה פעמים אפשר לשים את היד על התנור החם, לשרוף אותה שוב ושוב לפני שסוף, סוף, לומדים שזה חם, זה שורף, ואסור לעשות זאת שוב.

במאמרו של משה שרון, 'לא שלום, לא תכניות שלום, אין מחיר לשלום-מדריך קצר לאלה שיש להם אובססית שלום'

http://jdlcanada.wordpress.com/2010/12/25/no-peace-no-peace-plans-no-price-for-peace-by-moshe-sharon/,

הכותב מצטט שני פתגמים ערבים בעלי משמעות עמוקה:

כולם אומרים שהחמור שלו הוא סוס

אין מס על מלים

הערבים דוגלים מאוד בפתגמים שלהם.

העולם הערבי, המזרח התיכון הם שוק, והסחורה בשוק זה היא יקרה. לא משנה כמה פעמים זה נאמר, הוסבר, ממשלת ישראל, אחת אחר השניה, לא הבינו את המושג הזה ולא פעלו לפי הכללים של השוק, וגם לא התקשורת הישראלית.

לאחר חתימת הסכמי אוסלו, יאסר ערפאת, הוכיח כי חתימתו לא היתה שווה את הדיו של העט שלו, שלא לדבר על נייר שאליו הוצמד, ומילתו היתה שווה אפילו פחות. אך הישראלים התעלמו מזה. לאחר מכן, עם כל הסכם נוסף, מסיבה בלתי ידועה, ולמרות שהכיתובת היתה ממול פרצופם, ישראל תמיד הופתעה כאשר וויתוריה הפכו לבסיס לדרישות ערביות טריות, לטרור נוסף וללחץ אמריקאי, אירופאי ושל האו"ם, והכל בעלות של חיי ישראלים.

בדיפלומטית השוק המזרח תיכונית, הסכמים נשמרים, לא בגלל שהם נחתמו אלא משום שהם נכפים. בשוק הסכסוך הערבי ישראלי, שני הצדדים דנים על סחורה שונה לחלוטין. מטרת הישראלים להשיג שלום, המבוסס על קבלת הערבים-מוסלמים את ישראל כמדינה יהודית. המטרה של הערבים היא להשמיד את מדינת ישראל, להחליף אותו עם מדינה ערבית, ולהיפטר מכל היהודים.

כדי להשיג את מטרתם, הערבים יצאו לשדה הקרב, הם משתמשים בטרור מדיני, רטוריקה נתעבת הסתה ארסית נגד ישראל ונגד יהודים ודיפלומטית הבזאר.

הכלל החשוב ביותר בשוק הוא, אם הסוחר יודע שאתה מראה עניין לרכוש נתח מסוים מהסחורה שלו, הוא יעלה את מחירה.

במקרה זה, הסחורה המדוברת היא "שלום" והערבים נותנים את הרושם שבאמת יש להם סחורה זו וכל הזמן הם מעלים את מחירה, כאשר, לאמיתו של דבר, אין להם סחורה זו בכלל. עם זאת, הישראלים עדיין לא מבינים זאת.

לאורך חוכמת השוק המזרח תיכוני, אם אתה מספיק חכם, אתה יכול למכור כל דבר בכל מחיר. הערבים מוכרים מילים, הם חותמים על הסכמים, והם סוחרים בהבטחות מעורפלות, אך הם בטוחים שיקבלו תשלום מיקדמה נדיב מקונים נלהבים, אם זה מישראל, או מאלה שדוחפים אותה "לקנות" את "השלום", בין אם זו ארצות הברית, מדינות האיחוד האירופי או הקוורטט. בשוק, רק טיפש קונה ומשלם עבור משהו שהוא לא ראה. וישראל שמה תשלומי מקדמה ענקיים עבור משהו שמעולם לא ראתה במשך 63 השנים האחרונים, שזה שלום אמיתי.

כלל נוסף שקיים בשוק, וכמו כן מעבר לשולחן המשא ומתן: הצד הראשון שמציג את תנאיו נוטה להפסיד. הצד השני בונה את צעדו הבא, כשהוא משתמש בקלף הפתוח של יריבו כנקודת המוצא ולטובתו.

בכל המשא ומתן עם הערבים-"פלסטינים", ישראל תמיד מיהרה להציג את קלפיה, להציע את תוכניותיה, ואז הופתעה לגלות כי לאחר שהסכם "סוכם ונחתם", הוא הפך להיות הבסיס לדרישות נוספות.

החלק המדהים ביותר היא התגובה במקרים כאלה. פוליטיקאים ישראלים, פרשנים, "מומחים" והתקשורת יספקו, בשקיקה, "הסבר" להתנהגות של הערבים. אחד ההסברים הפופולריים ביותר, יותר נכון תירוצים, שהצהרות הערבים הן "לשימוש פנימי", כאילו ש-"שימוש פנימי" לא נחשב. הסברים אחרים, נכון יותר תירוצים, קוראים "לרגישות הערבים לסמלים," כמו "כבוד", "ענייני רגש" ואימרות מתנשאות אחרות מסוג זה. האם לישראל אין שום "רגישות" או האם יש לה כבוד?

אבל איזה עניין יש לכל זה עם מפגשים פוליטיים?

לכן זה חיוני שישראל, סוף כל סוף תעקוב אחרי כללי השוק המזרחי, שאותם היא למדה מזמן, וזה לפני שתעז להיכנס שוב, לזירת דיפלומטית השוק. החשוב ביותר מכל הכללים היא האימרה הרומית העתיקה: "אם אתה רוצה שלום - התכונן למלחמה." לעולם לא לבוא לשולחן המשא ומתן מתוך עמדה של חולשה ופייסנות, כפי שישראל עשתה כל כך הרבה פעמים, ולעיתים קרובות מדי. הערבים יריבי ישראל תמיד צריכים לדעת שישראל היא חזקה ומוכנה למלחמה אפילו יותר מאשר הוא מוכנה לשלום.

במצב הנוכחי במזרח התיכון, ולמרבה הצער, בעתיד הנראה לעין, "שלום" אינו אלא מילה ריקה. ישראל צריכה להפסיק לדבר על "שלום" ולמחוק את המילה "שלום" מאוצר המילים שלה, יחד עם ביטויים כגון: "מחיר השלום," טריטוריה עבור שלום," "ויתורים" ולחסל, לחלוטין את קריאתה המחליאה והחוזרת שהערבים יחזרו לשולחן "משא ומתן". במשך מאה שנים היהודים בארץ ישראל התחננו שערבים ימכרו להם שלום תוך שהיו מוכנים לשלם עבורו כל מחיר. היהודים לא קיבלו דבר כי לערבים אין סחורה כזו. לערבים אין שלום למכירה, אבל היהודים-הישראלים עדיין שילמו ביוקר עבור סחורה שלא קיימת. אם כי, למען ההגינות, יש לומר שהערבים לא הסתירו את העובדה שפירוש המילה "שלום" עבורם הוא לא יותר מאשר הפסקת אש מוגבלת, או הודנה*, כפי שהם קוראים לתופעה זאת בערבית, ולתקופה מוגבלת.

היות והמצב הוא כזה במשך 63 השנים האחרונות, ישראל צריכה בסופו של דבר, להכריז, בגלוי, כי שלום אינו קיים כאפשרות בסיכסוך הערבי-ישראלי, וכי היא החליטה ליצור מצב חדש במזרח התיכון, לכפות על הצד הערבי לבקש שלום וכן לשלם עבורו. בניגוד לערבים, לישראל יש את הסחורה הזו למכירה.

לבסוף, ומעתה והלאה, ישראל צריכה להיות הצד שדורש תשלום תמורת שלום. אם הערבים רוצים שלום, ישראל צריכה לקבוע את מחירו האמיתי. הערבים ישלמו אם הם יגיעו למסקנה כי ישראל חזקה, כך שהם לא יכולים להרוס אותה, ושהשלום הוא הפתרון היחיד עבורם. ובגלל זה, כוח ההרתעה של ישראל הוא חיוני ביותר.

לכן, אם מישהו שואל את ישראל מה הן תוכניות ה-"שלום" שלה, התשובה צריכה להיות: אין תוכניות, אין הצעות, אין בנית רעיונות, למעשה אין מו"מ בכלל. אם הצד הערבי רוצה לנהל משא ומתן, משא ומתן אמיתי, שיציג תוכניותיו ו-"רעיונותיו". אם, וכאשר זה יקרה, התגובה הישראלית הראשונה צריכה תמיד להיות "לא מקובל! בואו עם רעיונות טובים יותר."

ברגע שהערבים יאבדו את כל התקווה שלהם להשמיד את המדינה היהודית ויגיע הזמן למשא ומתן רציני, להלן עשר הכללים שלאורכם ישראל צריכה לנהל את המקח בשוק המזרח התיכון.

-לעולם לא להיות הראשונה להציע דבר לצד השני. לעולם לא להראות להיטות "לסגור עסקה". לעולם. לתת ליריב להציג את הצעותיהם ראשונים.

-תמיד לדחות, לא להסכים. להשתמש בביטוי: זה "לא פוגש את דרישותינו המינימליות", ולהפנות את הגב ולעזוב, אפילו מאה פעמים, אפילו אלף פעמים. לקוח נוקשה מקבל מחירים מצוינים.

-לא למהר לבוא עם הצעות נגד. תמיד יהיה זמן לזה. הערבים הצהירו כבר, מספיק פעמים, שיש להם את כל הזמן שבעולם כדי לקדם את המטרה שלהם להשמיד את ישראל, וכך גם לבישראל. תנו לצד השני, לצד הערבי, לבצע תיקונים בגלל הלחץ שלכם, בגלל "אכזבתה" הכללית של ישראל. סבלנות היא שם המשחק: "החיפזון הוא מהשטן."

היו מוכנים עם תוכניתכם, במלואה, מפורטת ככל האפשר, מוגדרת, לחלוטין, עם קווים אדומים. עם זאת, לעולם לא להראות תכנית זו או כל תכנית אחרת לאף אחד, לשום צד שלישי. אם תציגו את תוכניתכם למישהוא, היא תגיע אל יריבכם מהר יותר ממה שאתם חושבים. שיקלו את הצעותיו של הצד השני כנגד התוכנית שלכם.

לעולם לא לשנות את תוכניתכם המפורטת כדי שתתאים או תיפגוש את הצד השני "במחצית הדרך". זכרו, אין "מחצית הדרך". זכור, לצד השני יש גם תוכנית אב מפורטת. היו מוכנים להפסיק את המשא ומתן כאשר אתם ניתקלים בעקשנות זדונית מהצד השני.

לעולם אל תשאירו דברים לא ברורים. הימנעו מ-"ניסוח יצירתי" או "רעיונות יצירתיים" שהם בדיוק מה שהיריב הערבי שלכם רוצה. זיכרו, הערבים הם אלופי שפה. משחק עם מילים הוא הספורט הלאומי הערבי. כמו בשוק, כך גם ליד שולחן המשא ומתן, תמיד לדבר בדולר וסנט.

תמיד לזכור כי הצד השני ינסה להערים עליכם על ידי הצגת סוגיות מרכזיות כפרטים לא חשובים. צריך להתיחס לכל פרט כנושא חשוב ביותר ולדון בו. לעולם לא לדחות שום בעיה ל-"לאירוע מאוחר יותר." אם תעשו כך, פשוט תפסידו. זיכרו שהיריב תמיד מחפש סיבה להימנע מכיבוד ההסכמים.

רגשות לא שייכות לשוק ולא ליד שולחן המשא ומתן. אין לפרש מילים ידידותיות והתפרצויות של כעס, אחיזת ידיים, נשיקות, נגיעה בלחיים וחיבוקים כמייצגי מדיניות.

היזהרו מאמונות עממיות על הערבים והמזרח התיכון - לדוגמה, "כבוד ערבי". זכרו, גם לכם יש כבוד רב, אבל לזה אין שום קשר לעינינים שהם תחת משא ומתן. לעולם לא לומר או לעשות דבר בגלל שמישהו אמר לכם שזה "המנהג." אם הצד הערבי יגלה שאתם משחקים את האנתרופולוג הם ינצלו את ההתנהגות שלכם.

תמיד זכרו שמטרת כל משא ומתן היא לעשות רווח, רווח אמיתי. הכוונה לעשות את הרווח הגבוה ביותר, במונחים ריאליים. זכרו שכל רווח הוא נכס לעתיד, כי תמיד יהיה "סיבוב נוסף."

הערבים מתרגלים שיטות משא ומתן מתוחכמת במשך יותר מ 2000 שנה. הם האלופים-המאסטרים של מילים, ומכרה של סבלנות אינסופי. לעומת זאת, הישראלים והמערב בדרך כלל, רוצים "תוצאות" מהירות ו-"הכרת תודה" מהירה.

במזרח התיכון, כמו ברוב המדינות המוסלמיות, אין דבר כזה כמו תיקון מהיר; אין תוצאות מהירות והחפז תמיד מפסיד, תמיד.

ישראל, הגיע הזמן לסיים את הקורס של 'שוק המשא ומתן המדיני של המזרח התיכון'.

*הודנה, המונח בערבית שפירושו "הפסקת אש" זמנית או "שביתת נשק" וכן "רגיעה" או "שקט", מהשורש המילולי שמשמעותו "רגיעה". זה מתורגם לעתים "הפסקת אש". בלשון הערבית, מהמילון של אבן אל מאנזור: הדינה שזה השקיט, או האדאנה שזה עשה שלום עם, מילת השורש של שתי מילים אילו היא הודנה.

No comments: